סיטואציה מוכרת שנחשפתי אליה מספר פעמים מציגה זוג בבית קפה, פעולה קלילה ושגרתית. הם אוחזים ידיים, בטח מדברים על הא ועל דא, ולפתע מבטו של האיש מסתובב לעבר המלצרית והעיניים בוחנות מעבר לנדרש. אני יכולה רק לתאר לעצמי מה עובר לאותה אישה בראש. בוודאי היא נעלבה מאוד, הפרצוף הכועס שהיא מציגה לא מותיר מקום לספק. גם בן זוגה שם לב לשינוי במצב הרוח והנה הוא מתחיל להצטדק: "על מה את כועסת, אני איתך…".
הוא אולי איתה, אבל היא כבר לא איתו. המחשבות מתחילות לרוץ קדימה ובאלף כיוונים כשבתוכן אפשר לשמוע קולות שאומרים "הוא לא באמת אוהב אותי", "אני מכוערת", "אני לא חשובה בעיניו", המדרון של חוסר הביטחון והביקורת העצמי הינו חלקלק ואכזרי. בתוך ים התחושות הכל כך לא נעימות האלה נשמע קול "…לאן הלכת?" העיניים של האישה מדברות בפני עצמן והיא בוודאי טרודה בשאלות כגון "אני רוצה להיות פה?" "על מה אני כועסת?"
על מה היא כועסת? התשובה ברורה, גם אם קשה לנסח אותה במילים. במצבים כאלה נדמה שבן או בת הזוג שמבטם נודד לא רואים את בני זוגם. כשאתה מסתכל על אחרות במבט בוחן ומעריך שאמור להיות שמור לי, זה גורם לי להרגיש שאין מה לראות בי, ויש! אני יודעת שיש… אבל זו תחושה פנימית.
מעבר לפגיעה בבת הזוג, יש כאן מימד של פגיעה באדם השלישי שהוא המלצרית. בוודאי לא נעים לה שבוחנים אותה באופן בוטה שכזה ועוד במקום העבודה שלה. את ואתה, צריכים לחשוב על הכח שיש לכם בעיניים. על המשמעות של המבט שלכם לאהובים שלכם. תשקיעו איפה שתרוויחו. העניקו את המבט שלכם לאלה הראויים לו.
קראתי בעבר ציטוט באחד מכתבי שייקספיר ומתאים מאוד לסיטואציה הזו "אהבה אינה רואה בעיניים – אלא בנפש" וזה מסכם יפה את הנושא.
מכירים זוגות כאלה שיושבים בבתי קפה אבל המבט נעוץ רחוק? כאלה שלא מרגישים נראים ואהובים אבל רק צריכים לחדד את השיח ביניהם? רוצים לשאול בעצמכם את השאלות הנכונות? אני מזמינה אתכם לפנות אלי לייעוץ והכוונה זוגית.